שים לב למילותיך; הן הופכות למעשיך.
מהטמה גנדי
בעונה החדשה של הסדרה שב"ס, הרב בנג'י מלווה שלושה נערי גבעות מרדניים שנכנסו לכלא על שריפת כנסייה. במפגש איתם, הרב בנג'י נחרד לגלות שהנערים כנראה עברו התעללות ממושכת ארוכת שנים בידי לא אחר מהרב פוריש, אליו הם נאמנים בקנאות. המערכון מוצג בצורה וולגרית שמצחיקה ומזעזעת את הצופים בו זמנית – הנערים שרים שירים אמוניים-כביכול שמילותיהם עוותו לרמיזות מיניות בוטות. הרב בנג'י נאבק למצוא פתרון לקושי שהנערים נמצאים בו, ללא שיתוף פעולה כלשהו מצידם. לצופים קל להזדהות עם הקול השפוי שלו בתוך חוסר ההיגיון שסובב. עם זאת, הרב בנג'י עם הכיפה, האפודה, המבטא האמריקאי והגב הכפוף בחביבות, הוא עדיין קצת זר. קצת פחות משלנו וקצת יותר משלהם.
באחד המערכונים הרב בנג'י מזמן את עדי, מפקדת הכלא, כדי שתעזור לו למצוא פתרון עבור הנערים. עדי היא לגמרי משלנו. אשכנזייה, חילונית, אשת קריירה שמתמודדת עם בעל לא מתפקד בבית. כשיוצרי הסדרה אמרו ש"אנחנו לא מתעסקים במדינת ישראל של כולנו, אלא במדינת ישראל שלנו" (ולא כאן המקום להיכנס לשאלת תפקיד השידור הציבורי), הם התכוונו לעדי מפקדת הכלא שמהווה "את קול ההיגיון" של הסדרה. החילונית הנאורה מגיבה לשירי הזוועה של הנערים כאילו היו בסך הכל פולקלור דתי שאיננה מבינה, אך אסור לה לאסור עליו להתרחש. כך היא גם מתייחסת להתראתו של הרב בנג'י מפני הרב פוריש, כמערכת חינוך מוזרה שיש לכבד.
המערכון מלא בסטיגמות. הציבור המתנחלי ואף הדתי כולו מוצג כאלים, עדרי וטיפש. נוער הגבעות לא סתם לא מחונך אלא מסריח ממש מחוסר במקלחות. הרבנים שלהם, במיוחד המרשימים שבהם, כנראה מתעללים מינית. ביקורת מסוימת מופנית גם כלפי החילונים התמימים שמאפשרים לדברים רעים להתרחש בשם שמירה על חופש הדת. אותו ממסד ממלכתי שמוצג במערכון זונח את הנערים למערכות החינוך הרקובות של הציבור שלהם, מבלי להתחשב בהשלכות על נפשות הנערים ועל החברה.
אני רוצה להתייחס דווקא לנקודה מסוימת באלימותם של הנערים, שלצערי עוברת מסך בקלות. ריבוי הפעמים שהמילה "נאצי" יוצאת כלאחר יד מפי שלושתם אמור להיות קומי, והדבר מטריד אותי. הצגת הדמויות כך לא רק מטפשת אותן, אלא מציגה את הנערים כשונאי זרים מושלמים שילכו עד הסוף בהתנגדותם לכל מי שאינו הם או הרב שלהם. הסיבה שאני מוטרד היא לא ממה שהתכוונו היוצרים להראות לצופים – שנוער הגבעות האלים מדבר באופן שגורם לזילות השואה – אלא עצם העובדה שהיוצרים התכוונו לכך. המערכון רומז שהמתנחלים מרדדים והורסים את השיח ש"אנחנו" ב"ישראל שלנו" של היוצרים, מנסים לבנות. משתמע שישנו ציבור אחד שהוא ורק הוא משתמש במילים קשות ולא מתאימות כדי להביע כעס או חוסר שביעות רצון.
ברור שזה לא המצב. אדישות כלפי משמעות הדברים הנאמרים היא בעיה רחבת היקף שלא מייחדת קבוצת אנשים יחידה. בכל מקום ניתן לשמוע אנשים שונים משתמשים במילים קשות בלי לחשוב, דבר שמרדד ומזהם את השיח הציבורי והאינטרנטי. האזניים והעיניים של כולנו רוויות מלשמוע בוגד, פאשיסט, דיקטטור ועוכר ישראל. בולטים במיוחד הלחמי המילים תוצרת הקופירייטינג הגאוני והמקורי: ימנאצי, שמאלנאצי, טבעונאצי, פמינאצית וכולי. שיח אלים ורדוד אינו קשור לזהות הקבוצתית של הדובר.
כעת פעמים רבות תישאל השאלה – מי התחיל? מי הפך את השימוש במילה הזו ללגיטימי ורווח? אנשים כמוני, שיתנגדו לשימוש השגוי במילים קשות ושפה מלוכלכת, עלולים לשייך מילים מסוימות לציבורים או מחנות יריבים. יתכן בהחלט שניתן למצוא תשובה עובדתית לשאלה מי התחיל, אבל היא לא יותר מדי מעניינת. התמקדות בשאלה בדיעבד מפספס את הנקודה ולוקח אותנו אחורה במקום להתקדם. המצב הנוכחי הוא שהשימוש במילה הזו לגיטימי, כמו השימוש במילים קשות רבות נוספות. עלינו לשאול אם אנחנו מקבלים את השיח שמתייחס באופן שקרי לגופו של אדם, במקום להתייחס לגופו של עניין. תשובה חיובית לשאלה הזו תמשיך למנוע מאיתנו לקיים דיון רציני בכל נושא, ותמשיך להביא אותנו לסטות להטחות אשמה ריקות ומיותרות.
כמובן שאני לא מבקש המנעות מוחלטת משימוש במילים חזקות כל כך כמו נאצי, בוגד ופאשיסט. למילים אלו, כמו לכל המילים, יש משמעות אמיתית שהן נועדו להביע. מילים הן לא רק אויר חם, תנועות ועיצורים; הן יוצרות מציאות. הבעיה היא בשימוש התדיר והשגוי. שימוש במילים קשות נועד להבהיר חומרת מצב מסוים, או חומרת מעשים של אדם מסוים. ההשוואה בין סיטואציה שאנו עומדים מולה לבין סיטואציה קיצונית שמוכרת מההיסטוריה, אמורה לעורר את השומע להבין שמדובר גם כאן בעניין קיצוני שדורש התייחסות שונה ועוצמתית.
זה טוב ויפה כשההשוואה נכונה: זיוף בחירות הוא באמת אנטי דמוקרטי, ניפוץ חלונות של עסקי יהודים וריסוס צלבי קרס הם באמת מעשים ניאו-נאציים ומכירת סודות מדינה היא באמת בגידה. כל אדם שעיניו בראשו יזהה שמעשים פחות חמורים כנראה לא יצדיקו שימוש בתיאורים אלה. מלבד רידוד השיח, הדבר מטשטש את משמעות המילה המקורית. נער הגבעות בסרטון ניסה להראות עד כמה הוא בז למפקדת הכלא וכינה אותה נאצית. התוצאה של המעשה שלו היא ההבנה, אצלו ואצל שומעיו, שכנראה שהנאצים לא היו נוראים כל כך: הרי האישה המוזרה והבלתי מזיקה הזו היא נאצית, ואותה קל וראוי בעיניהם לסובב על האצבע הקטנה.
העולם הוא מקום קשה. יש אלימות, פשיעה, מלחמות, אידיאולוגיות מסוכנות, אנשים רעים ובעיות מכל סוג. בתור בני אדם שמעניקים שמות לאובייקטים והרעיונות שמקיפים אותנו, כדאי שנתייחס בכובד ראש לנתינת השמות הזו. בעולם שבו נאצים לא נוראים כל כך, בוגדים הם השכנים התמימים שאמרו לי בוקר טוב ואפרטהייד הוא כינוי למדיניות בסך הכל לגיטימית – המושגים האלה לא קיימים. את מה שלא קיים בעולם המונחים שלנו קשה מאד לזהות כשהוא לפתע מופיע. עלינו לזכור את האפשרות הזו כדי שנוכל להמנע ממנה.
מפקדת הכלא לא מתרגשת כלל מהשימוש במילים קשות. אמנם הדמות שלה באופן אישי נתקלת באלימות ובשפה נמוכה באופן יומיומי, אך יש לזכור שהיא מייצגת את הציבור החילוני הכללי. ההתעלמות והאדישות שלה מעידות על ההתעלמות שרווחת בחברה הכללית, וכותבי המערכון מסתירים את העובדה שהתופעה לא מייחדת מגזר כזה או אחר. המערכון מוצג באופן הנאור, לפיו האלימים והקוראים בשמות הם נערי הגבעות הבעייתיים. הם, לא אנחנו בישראל שלנו. הצגה זו היא שגויה ומטעה, כמובן, ולא ניתן לפטור אותה בבורות תמימה. כל אחד מאיתנו צריך להסתכל על עצמו תחילה ולהקשיב ללשונו, ללא קשר לשיוך מגזרי. החלופה עלולה להיות, שהאדישות והקהות שלנו למשמעות המילים תלך ותעצים.
בואו נשים לב למילים שאנחנו אומרים. יש להן השפעה על המציאות.