"הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף" (במדבר טז, כב) –
ויקרא רבה, ד, ו.
שָׁנָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם, שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בִּסְפִינָה.
נָטַל אֶחָד מֵהֶם מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו.
אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו: לָמָּה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ?
אָמַר לָהֶם: מָה אִכְפַּת לָכֶם, לֹא תַּחְתַּי אֲנִי קוֹדֵחַ?
אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה.
המצב קשה
מאז ההכרזה על הסגר הקרב הרשתות החברתיות גועשות, וכך גם רחובות מסוימים. "בגלל ביבי!", זועקים בעמוד הפייסבוק של תנועת הדגלים השחורים, ומפרסמים תמונות של עסקים שנפגעו במשבר ונסגרו, כשעל חלונות הראווה נתלו שלטים בהם נתניהו מצהיר – "נסגר בגללי". הדגלים, ההפגנות והשלטים מעוררים בי תגובה דומה – לא כך.
שלושה עניינים לפני שאמשיך. ראשית, אני לא מזלזל לרגע אחד בקשיים הכלכליים אליהם נקלעו מאות אלפי משפחות בישראל. המצב בכי רע, וזה הזמן לעמוד אחד לצד השני ולא להטיח ביקורת חסרת תועלת ובלתי מבוססת. שנית, לפני שינתן כאן פירוש אחר, אי אפשר לחשוד בי בחיבה יתרה לראש הממשלה. אני מעריך אותו על הישגיו, נרתע מיהירותו, מבקר את חוסר הדוגמה האישית שלו ומחכה לתוצאות המשפט לפני שאכריע בעצמי. שלישית, ברור לי שתפקידה של הממשלה לעשות כל שביכולתה כדי להוציא אותנו במצב הטוב ביותר מהמשבר הזה – בכלכלה, בבריאות ובסולידריות האזרחית.
הגישה שאומרת שהכל בגללו, הכל בגללם, מעוררת ועוררה בי אי נחת הרבה לפני פרוץ הקורונה. אחריות חברי הכנסת והממשלה לפתור את בעיות הציבור – אך אין בזה כדי להחסיר טיפה מהאחריות הציבורית של כל אחד מאיתנו.
כעת אני יכול לומר – הגישה שאומרת שהכל בגללו, הכל בגללם, מעוררת ועוררה בי אי נחת הרבה לפני פרוץ הקורונה. האצבע המאשימה כלפי אדם אחד מגוחכת אף יותר בזמן של אסון טבע נגיפי. אמנם אחריות חברי הכנסת והממשלה לפתור את בעיות הציבור – לשם כך מינינו אותם – אך אין בזה כדי להחסיר טיפה מהאחריות הציבורית של כל אחד מאיתנו. במדינה דמוקרטית (כזו שבה גם במהלך סגר מלא מותרת ההפגנה עם דגלים שחורים כדי להציל את הדמוקרטיה מהדיקטטור הנבחר) לאזרחים יש זכויות שלשלטון אסור להפקיע. ישנם יוצאי דופן מעטים שהעת הנוכחית ודאי נכללת בהם במידת מה. זכויות אלה מגיעות יחד עם אחריות משמעותית כלפי המתרחש במדינה, כיוון שהאזרחים הם שותפים פעילים ולא נתינים צייתנים. אמנם לאורך תקופה ארוכה הומעטו הגבלות התנועה, אך זו היתה ועודנה אחריותינו האזרחית להישמר ולשמור על בריאות כולנו.
לסדר את החדר
בספרו 12 כללים לחיים (שתורגם גם לעברית), הפסיכולוג ד"ר ג'ורדן פטרסון ממליץ לקוראיו "לסדר את החדר שלהם". מדוע? כי הסביבה שאתה יוצר לעצמך היא הסביבה שאתה פועל בה, וכי כדאי להתחיל קודם ממה שקרוב אליך. אם אתה לא מצליח לסדר את החיים האישיים שלך, מה גורם לך לחשוב שאתה כשיר לפתור בעיות גדולות יותר – משפחתיות, קהילתיות, ארציות, עולמיות? פטרסון מזכיר לנו שפתרון בעיות פשוטות וקרובות מלמד אותנו להתמודד עם בעיות מורכבות יותר. יש לנו אחריות אישית כאנשים לסדר ולטפח לפחות את מה ששלנו ואת הסביבה הקרובה אלינו.
פטרסון ממליץ לקוראיו "לסדר את החדר שלהם". מדוע? כי הסביבה שאתה יוצר לעצמך היא הסביבה שאתה פועל בה, וכי כדאי להתחיל קודם ממה שקרוב אליך. הדבר דומה לכלל התלמודי לפיו "עניי עירך קודמין" (בבלי בבא מציעא עא ע"א).
הדבר דומה לכלל התלמודי לפיו "עניי עירך קודמין" (בבלי בבא מציעא עא ע"א) – הדאגה והטיפול בסביבה הקרובה יבואו תחילה, ורק לאחר מכן בעניינים רחוקים יותר. הדברים נכונים בנוגע לעזרה לחלש כמו גם בנוגע לארגון החיים האישיים. לעתים קרובות, וגם כאן משבר הקורונה הוא דוגמה מצוינת, אחריות אישית במעגלים קרובים היא כבר בעצמה דרך משמעותית לקראת פתרון בעיות רחבות היקף. אם כל אחד מאיתנו היה לוקח אחריות, שם מסיכה, מקטין את כמות היציאות מהבית ומקפיד על ריחוק והיגיינה – עקומת החולים היתה כנראה במצב מעודד יותר. אם כל אחד מאיתנו היה תורם כפי יכולתו למי שנכנס לקשיים, תומך במשפחה ובסביבה הקרובה מבחינה נפשית ומוודא שהשכנים המבוגרים בבניין מרגישים טוב – המצב הרגשי והכלכלי היה כנראה חיובי יותר.
לכן השלטים האלה כל כך מפריעים לי. יש משהו ילדותי לחלוטין בתליית האשמה ב"הממשלה" מבלי לקחת אחריות אישית. לכן ההפגנות כל כך מפריעות לי. יש משהו צבוע לחלוטין בלהגיע שוב ושוב לפסטיבל במסווה של מחאה פוליטית במסווה של מחאה נגד הסגר והאבטלה – במיוחד כשהפסטיבל הזה הוא גורם ישיר להעלאת הסיכוי לסגר ולאבדן מקומות עבודה נוספים.
מה מותר, למי מותר
אם לאנטי ביביסטים מותר להצטופף ולצעוק ללא מסיכות, ולנשיא המדינה מותר לארח את בתו בליל הסדר – אז נדמה שהכל מותר. כשחוסר האמון בנציגי הציבור מוביל להתרשלות ואדישות של הציבור הזה, אנחנו בבעיה.
לא אתווכח אם תאמרו שאין נתונים להדבקה בהפגנות, אבל זה לא משנה. מלבד השאלה אם בכלל נאספים נתונים כאלה, הלגיטימציה הציבורית שניתנה להפגנות הובילה גם ללגיטימציה כללית להתקהלויות מכל סוג. אם לאנטי ביביסטים מותר להצטופף ולצעוק ללא מסיכות, קשה להבין מדוע יהיה אסור לפתוח בתי כנסת, לקיים חתונות המוניות, לטוס לאומן ולהפגין נגד סגירת בני ברק האדומה.
ודאי יש שאומרים לעצמם עכשיו שכל הדברים האלה אכן לגיטימיים, בדיוק כמו פתיחת עסקים עם קבלת קהל. פה קבור הכלב. אני לא מתייחס כאן למכחישי קורונה, אנשים בהם יש להלחם בעזרת מידע ונחישות. אני מתכוון לאנשים שאומרים שאם לנשיא המדינה מותר לארח את בתו בליל הסדר אז הכל מותר. כשחוסר האמון בנציגי הציבור מוביל להתרשלות ואדישות של הציבור הזה, אנחנו בבעיה. חשיבה מהסוג הזה היא סכנה גדולה שמרחיקה אותנו מלפתור את המשבר ולחיות נכון לצד הוירוס. כותבי שלטים דוגמת "נסגר בגללי" מטילים את האחריות כולה על דמות אחת, תוך התעלמות מוחלטת מחשיבות ההתנהגות הציבורית סביב המשבר. יותר מכך – תוך התעלמות מוחלטת מאחריותם האישית בתוך ההתנהגות הציבורית.
כותבי שלטים דוגמת "נסגר בגללי" מטילים את האחריות כולה על דמות אחת, תוך התעלמות מוחלטת מאחריותם האישית בתוך ההתנהגות הציבורית. אם אין על מי לסמוך ברשויות השלטון עלינו להגביר את האחריות האישית, לא להיפך.
להמשיך לחתור
נכון, ממשלת ישראל לא מטפלת טוב במשבר הזה. האם המשמעות היא שאנחנו יכולים להתיר כל רסן ויהיה מה שיהיה? ודאי שלא! אם אין על מי לסמוך ברשויות השלטון עלינו להגביר את האחריות האישית, לא להיפך. כשהממשלה לא מחלקת קנסות לסרבני מסיכות בתחבורה הציבורית, תפקידינו לדרוש מהם לשים מסיכה או לרדת מהאוטובוס. כשחבר שלנו מפר בידוד ומשאיר את הטלפון בבית – עלינו לסרב להפגש איתו. זה גם מקומן של הרשויות המקומיות לקחת צעד קדימה ולהחליף פעילויות הכרחיות שהממשלה לא מבצעת, ומקומינו לדרוש זאת מהשלטון המקומי. את כל הדברים האלו אפשר לעשות במקביל להפעלת לחץ על הממשלה למציאת ויישום פתרונות למצב המורכב והקשה שאנו נמצאים בו – רצוי בדרכים שלא מסכנות את בריאות הציבור.
יש לנו המון כוח. ביכולתינו להשתמש בו כדי לקדוח בספינה כי הקברניט לא מוצא חן בעינינו.
אני מעדיף שנשתמש בו כדי לחתור במשוטים אל מחוץ לסערה.