מותר ליהודים להיעלב
היהודים באים היא סדרה מצחיקה. מוצגים בה מערכונים לעתים בועטים, לעתים מגוחכים ולעתים שילוב של השניים. בכל אופן, הכותבים והשחקנים מציגים בקיאות בפרטים הקטנים של היסטורית העם היהודי, דבר שלעתים קרובות מתבטא בשבירת מיתוסים דתיים, ציוניים ואחרים. אני מודה שקצת התאכזבתי מכך שהעונה האחרונה התאפיינה יותר בביקורת נוקבת ישירה ופחות בהומור מחודד, אך לא הופתעתי שהדבר העלה זעקה בקרב ציבור גדול. אנשים חשו פגועים באופן אישי וגם באופן לאומי משחיטת הפרות הקדושות – אמירת שם ה', התייחסות לדוד המלך כרודף שמלות ולבאבא סאלי כשיכור.
אני לא מסכים עם הרבה מדברי הביקורת שהתכנית מציגה. התכנים המגמתיים והחלקיים נוגעים לנקודות שאינן תמיד אמת, או אמת שלמה. עם זאת, באופן אינטואיטיבי תמכתי דווקא במחנה שלא התנגד לשידור התכנית. אני סבור שיש מקום לשיח ביקורתי ולאמירת דברים קשים, כדי להציג תמונה מורכבת שאפשר ללמוד ממנה. החשש שאנשים ייפגעו לא יכול להיות סיבה מספקת להסתיר את דעותינו, וודאי שלא להסתיר עובדות היסטוריות או ספרותיות. הסכמתי עם המסר של יוצרי הסדרה ותומכיהם: זוהי גם המורשת שלנו, הם אומרים. לפיכך מותר לנו לצחוק עליה, לחשוף את העיוותים בה ולהעביר עליה ביקורת. כל זאת, כמובן, בלי להיכנס לדיון על משמעות, תפקיד וחשיבות השידור הציבורי הממומן על ידי כל חלקי האוכלוסיה.
אני סבור שיש מקום לשיח ביקורתי כדי להציג תמונה מורכבת. החשש שאנשים ייפגעו לא יכול להיות סיבה מספקת להסתיר את דעותינו. זוהי גם המורשת שלנו, אומרים יוצרי הסדרה, ומותר לנו להעביר עליה ביקורת.
אדם נשאר אדם
אז יצא הפרק האחרון בעונה, ובו ביצוע שיר של שלום חנוך. "אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם", שרות הדמויות השונות מההיסטוריה של העם היהודי, כשברקע הקול הצרוד מלא הפאתוס של חנוך. לא אתעכב כאן על הסתירה שבהכנסת מילים אנטי לאומיות בפיהם של בן גוריון והרצל, שכן אפשר לפתור את הבעיה בעזרת המילים המעורפלות "חופש אמנותי". אני רוצה להתייחס דווקא לבחירה הבעייתית של יוצרי הסדרה להוציא עצמם מקבוצת השייכות הלאומית.
לא, אינני קנאי לאומן שמסרב לקבל את בחירתו האישית של אדם שלא להשתייך לקבוצה לאומית. הבעייתיות בעיני איננה בעצם הדרישה לשחרר ולהיפטר מהנחות לאומיות, אלא העובדה שדרישה זו לא עומדת בקנה אחד עם מעשיהם ושאר המסרים של יוצרי הסדרה. רגע אחד הם אומרים שהביקורת שלהם לגיטימית מכיוון שהם באים מבפנים כדי לתקן, וברגע שלאחריו הם מתנגדים בתוקף להשתייך לאותו "בפנים" ומציגים עצמם כאינדיבידואלים חסרי הקשר קבוצתי לאומי רחב.
"אל תקרא לי עם", שרות הדמויות השונות. הדרישה להיפטר מהנחות לאומיות לא עומדת בקנה אחד עם מעשיהם של יוצרי הסדרה. רגע אחד הביקורת שלהם לגיטימית ו"מבפנים", וברגע שלאחריו מציגים עצמם כאינדיבידואלים חסרי הקשר לאומי.
בכלל, יש משהו מטעה באינדיבידואליזם קיצוני. אנשים הם מטבעם, כידוע, חיה חברתית. אנחנו תלויים זה בזה, מושפעים ומשפיעים הדדית ומשייכים את עצמינו למשפחות, קהילות, ארגונים וקבוצות שייכות רבות ומגוונות. הצורך בשייכות הוא לא גחמה, הוא חלק מהטבע האנושי. מאז ומעולם חיינו במשפחות ושבטים, מעגלי שייכות הולכים ומתרחבים, שגדלים ונחלשים ככל שהם מתרחקים מאיתנו כמו אדוות במים. "ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין" (בבלי בבא מציעא עא ע"א), לא כי לעניי עיר אחרת לא מגיעה אמפתיה, אלא כי מה שקרוב אלי יותר יקר לי יותר.
מעגלי השייכות לרוב אינם סימטריים ומעודנים כמו אדוות בשלולית. השייכות למשפחה עשויה לשבת כשווה לצד שייכות לקבוצת חברים. מעגלים כאלה לא תמיד נמצאים אחד בתוך השני, אלא לעתים בחפיפה מסוימת או זה לצד זה. ישנם גם מקרים בהם זהות רחוקה או גדולה יותר היא דווקא החזקה יותר, למשל כשתחושת השייכות לעיר גוברת על תחושת השייכות לבניין המגורים או למקום העבודה. עם זאת, ככלל אצבע נכון יהיה לומר שהמעגלים הקרובים לנו יותר, אלה שבהם אנו מכירים יותר אנשים ובאופן יותר עמוק, חשובים לנו יותר מהמעגלים שמקיפים אותם. משפחה קודמת לקהילה ולשבט, קבוצות שייכות שליוו אותנו עוד מימינו כציידים לקטים. הקהילה קודמת למדינה וללאום ואלה באים לפני שאר העולם, שגם הוא מעגל שייכות עבור אנשים רבים.
אנשים הם חיה חברתית בעלי מעגלי שייכות הולכים ומתרחבים. "עניי עירך קודמין" כי מה שקרוב אלי יותר יקר לי יותר. בשונה מאדוות בשלולית, מעגלים כאלה נמצאים לעתים בחפיפה מסוימת או זה לצד זה.
בעשורים האחרונים יותר ויותר אנשים משילים מעצמם את שייכותם הלאומית, ובמקומה מחזקים את שייכותם לאנושות. יש משהו מפתה ורומנטי בלראות את עצמינו כאזרחי העולם. נעים לראות עולם ללא גבולות, עולם של אפשרויות שבו אנחנו לא כבולים לאזור גאוגרפי או לקבוצת אנשים. בעולם כזה אפשר ללכת לאן שרוצים, לחוש יחסי קירבה עם כל אדם ולהפטר מכל מחויבות. אין להם רגשות לאומיים – הם מתחברים מיד לקיום האנושי הרחב והשלם.
אין שום בעיה עם תחושת שייכות קוסמופוליטית וסולידריות רחבה, במיוחד בעידן שלנו. הבעיה היא שחוסר המחויבות שלרוב מאפיין את הזהות הזו מגיע עם מחיר. אם אין לך מחויבות כלפי זהות, כלפי קבוצת שייכות מסוימת, אתה לא באמת חלק ממנה. הרבה מאותם אזרחי העולם לובשים את הזהות הזו כתחפושת, כאמירה ריקה שנועדה להחליף זהות מקומית לאומית. הם אמנם יכולים ליצור קשרים אנושיים פרטיים עם אזרחי עולם אחרים, אך אין בכך כדי להיות חלק מאיזושהי אנושות שלמה. בפועל אותם אנשים נשארים ללא זהות לאומית וללא זהות גלובלית. הם עשויים להיות חברים בקהילות שמפוזרות על פני הכדור, אך בעידן הגלובלי אין בכך יוצא דופן. אנשים רבים בעלי זהות לאומית גם הם חברים בקהילות שכאלה.
דווקא בעלי זהות לאומית חזקה יכולים להשתתף במשחק הגלובלי ממקום חיובי, מקום שבו הם תורמים את חלקם ונתרמים מאנשים בעלי זהות מגובשת שונה משלהם. כפי שהמשפחה שממנה אדם בא מחזקת את שייכותו לקהילת משפחות וקובעת את מקומו בה, כך גם חברות בקהיליית תבל מושפעת רבות מארץ המוצא של החבר בה. המשחק הגלובלי כולל את לאומי העולם, וחברוּת של אינדיבידואל במשחק הגלובלי דורשת מההיבט הלאומי להיות נוכח לפחות במידת מה.
יש משהו מפתה ורומנטי בלראות את עצמינו כאזרחי העולם, אבל חוסר המחויבות שלרוב מאפיין את הזהות הזו מגיע עם מחיר. לעתים קרובות קוסמופוליטית מתגלה כאמירה ריקה שנועדה להחליף זהות מקומית. דווקא בעלי זהות לאומית חזקה יכולים לתרום את חלקם במשחק הגלובלי.
יש שיאמרו שהם כלל לא זקוקים להיבט הלאומי בזהותם. הם אזרחי העולם, ובמעגל הקרוב יותר שייכים לקהילה בה הם חיים. אני חושב שזו קפיצה רחוקה מדי, ממש לא אינטואיטיבית כפי שמנסים להציג אותה. יתכן שמה שאותם אנשים מרגישים הוא בעיקר את היותם אנושיים ממש כמו כל אחד אחר, אך ספק אם זו זהות משותפת של אנושות שלמה ומאוחדת. ודאי רבים מאותם אנשים יזדהו עם מילותיו של חנוך, "אדם נשאר אדם", באופן שמדגיש את אנושיותם המובחנת על פני שייכותם לאנושות כוללת – זאת תוך עמעום ואף ביטול תחושת השייכות הלאומית.
אמנם יוצרי "היהודים באים" לא מצהירים על שייכות כלל אנושית שכזו, אך לא יפליא אם הם שייכים לסוג האנשים שתופסים עצמם כך. העיקרון לפיו דברים נתפסים כאיכותיים וחיוביים יותר כשהם עונים על הקריטריון הפשוט של חידוש, מביא לכך שהגלובליות החדשה דוחקת את הלאומיות הארכאית. האג'נדה של המחזיקים בעיקרון הזה היא ביטול זהויות מסורתיות יותר כגון משפחה או לאום, וחיזוק זהויות אלטרנטיביות כמו גלובליוּת או קהילות מסוגים חדשים. כך לפחות הם מצהירים, בין היתר בשיר סיום העונה של הסדרה.
אז מה האמת? האם יוצרי הסדרה מתכוונים ברצינות שלא נקרא להם עם? או שהם מתכוונים ברצינות שהם חלק מהעם היהודי, וזכותם להביע ביקורת לגיטימית? האם להאמין לשיר סיום העונה או לראיון בכאן? אני סבור שהויכוח הציבורי שקם חושף את התשובה הנכונה. אין שאלה אמיתית לאן יוצרי הסדרה נוטים – ברור שהם רואים ומרגישים חלק מהעם היהודי. הם לא מוכנים לראות ביהדות עניין דתי בלבד ולא משאירים אותה לטיפולו של חלק אחד מהציבור. היהדות שלהם היא חזקה, כנה ופותחת דיון ציבורי חשוב. יותר מהראיון, מעשיהם מראים טוב מכל שהנושא חשוב להם ושהזהות היהודית שלהם שרירה וקיימת.
ופה לדעתי קבור הכלב. "היהודים באים" – ורבים וטובים אחרים – צועקים בראש חוצות שהם לא מעוניינים לקחת חלק בלאום/מדינה/עם/מה-שלא-יהיה. הם מדגישים את זהותם האינדיבידואלית מחד ואת שייכותם לכלל האנושות מאידך, כל עוד זה מצטלם טוב, נכון ונאור. במקביל, הם זועקים את זכותם לקחת חלק במשחק הלאומי כשהם רוצים להשפיע, בין אם על נתיב הספינה ובין אם על האוכל שמוגש בסיפון. אי אפשר גם וגם.
יוצרי "היהודים באים" מדגישים את זהותם האינדיבידואלית והקוסמופוליטית, כל עוד זה מצטלם טוב. במקביל, הם זועקים את זכותם לקחת חלק במשחק הלאומי כשהם רוצים להשפיע. מה האמת? אי אפשר גם וגם. רוצים להשפיע? בבקשה, קחו חלק לחלוטין.
חשובה לכם השייכות? רוצים להשפיע? בבקשה. קחו חלק לחלוטין. המשמעות היא שגם מעשים של העם היהודי שלא מוצאים חן בעיניכם, הם במידת מה באחריותכם. מצד שני, אם זה באחריותכם המשמעות היא שביכולתיכם להשפיע ולשפר. זו עסקת החבילה המורכבת והנהדרת של השייכות הלאומית – כולנו באותה סירה. אל תעבירו ביקורת כביכול מהצד אלא תתעקשו על מקומכם ותגידו אותה כשותפים. בעצם, אתם כבר יודעים את זה – עובדה שבוער בכם הדחף לתקן כל מעשה יהודי או ישראלי מקומם ושגוי בעיניכם.
כן, אדם נשאר אדם, אבל אולי בכל זאת תרשו לי לנסות לקרוא לנו עם?