נפתח בהזדהות
זה מוזר, אבל לאחרונה אני מרגיש שאני מבין חלק ממי שתומכים בפתיחת הסגר לחלוטין, חיסון העדר ו"יהיה מה שיהיה" כדי שנעבור כבר את המגיפה הזו. אני לא מתכוון לדעות מקצועיות אך שנויות במחלוקת של אפידמיולוגים ורופאים מסוימים. אני מתכוון לגישה שקיימת בציבור הרחב, דעה של אנשים שנסמכים כמוני על התקשורת. הסגר השני, העובדה שהקיץ לא התיש את הנגיף ועוד הרבה גורמים שקשורים לשגרה החדשה – פשוט מתישים. בזמן שמדענים ומנהיגים בכל העולם עובדים ללא הרף על מציאת פתרונות מורכבים, מאיתנו נדרש פשוט להיות סבלניים. למול זה, יש משהו מנחם במחשבה שאם פשוט נרפה לרגע וניתן לטבע לעשות את שלו, כל הסיפור כבר יהיה מאחורינו.
לפעמים גם אותי זה מפתה, לרצות שנוכל לחזור לשגרה כבר ולדבר באופן מעורפל על איזה "מחיר שאנחנו נדרשים לשלם". אז אני חושב על המחיר באופן פחות מעורפל, ועל מה שבאמת נדרש מאיתנו. אז אני חושב על סבתא שלי. לא רק כי היא אישה מבוגרת ובקבוצת סיכון, אלא בגלל הדברים שהיא אומרת לעתים קרובות במצבים קשים. גם בשיחות הפחות אופטימיות שלנו, כשסבתא מדברת על הקשיים והבעיות בחיים האלה, היא תמיד מסיימת בתזכורת ש"יהיה בסדר" ומוסיפה – "כי אין ברירה אחרת".
זה מפתה, לרצות שנוכל לחזור לשגרה כבר ולדבר באופן מעורפל על איזה "מחיר שאנחנו נדרשים לשלם". אז אני חושב על המחיר באופן פחות מעורפל, ועל מה שבאמת נדרש מאיתנו. אז אני חושב על סבתא שלי.
"יהיה בסדר"? נו באמת…
ודאי כעת אצל קוראים רבים האף קצת מתעקם. ה"יהיה בסדר" של סבתא שלי מהדהד בעיה מוכרת, עליה הצביע ראש ממשלת ישראל המנוח. כן, גם אני התחנכתי במוסדות אוהבי טקסטים. גם אני מכיר היטב את נאומו של יצחק רבין מסיום קורס פו"ם בשנת 1992, שם הבהיר ש"מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא 'בסדר'". זו אמירה חשובה, אבל זכור לי שעוד בפעמים הראשונות שנחשפתי אליה משהו אצלי חרק. אופטימיות היא מצרך יסוד לחיים בריאים וטובים. בלי הנחמה האנושית הפשוטה ש"יהיה בסדר", מה נשאר? האמירה של רבין משכנעת, אבל לא התכוונתי לוותר על התקווה הזו.
יהיה בסדר, כי נעשה שיהיה בסדר. זה המשפט שאני מזכיר לעצמי כדי לא ליפול לייאוש סביל אלא להישאר באופטימיות פעילה. זו התשובה שלי לאנשים שאומרים לי שיהיה בסדר. זו גם התשובה שלי לאלה שכבר התייאשו ובטוחים שלא יהיה בסדר. יהיה בסדר, כי נעשה שיהיה בסדר. תזכורת עבור עצמי כמו גם קריאה לפעולה לבני ובנות שיחי – גם קוראי שורות אלה. אסור להיות אפילו מעט פחות אופטימיים, אבל אין בכך כדי להסיר מהאחריות של כל אחת ואחד מאיתנו לשפר ככל הניתן את הסביבה שבה אנחנו חיים. כן, כל אחד ואחת נושאים באחריות – כי אין לנו ברירה אחרת.
אופטימיות היא מצרך יסוד לחיים בריאים וטובים. בלי הנחמה האנושית הפשוטה ש"יהיה בסדר", מה נשאר? האמירה של רבין משכנעת, אבל לא התכוונתי לוותר על התקווה הזו. יהיה בסדר, כי נעשה שיהיה בסדר.
אני חושב שזו הפרשנות הנכונה יותר למשפט של סבתא שלי. אין ברירה, לא כי אלוהים הוא טוב, או כי הקוסמוס יסדר את עצמו בסופו של דבר ויוביל לתוצאה חיובית שהיא האפשרות היחידה. אין ברירה אחרת, כי כל ברירה אחרת היא בלתי רצויה בעליל. לא נסתפק בפחות משיהיה טוב, ולכן חובה עלינו לפעול בכל דרך אפשרית כדי להגיע לשם.
סבתא שלי היא אשה קשוחה. היא לא אשה קשה, למרות הרבה דברים לא פשוטים שהיא עברה בשנותיה, אלא קשוחה וחזקה. היא מתמודדת, יוצרת וממשיכה להשאר אופטימית. לא כי כל כך קל לה, אלא כי אין ברירה אחרת. לכן, כשסבתא אומרת לי שיהיה בסדר, אני מאמין לה. אני חייב להאמין לה, אין לי ברירה אחרת. אני גם מחויב לפעול כדי לעשות מה שאני הקטן יכול כדי שזה יקרה.
אם קשה אז מתאמצים
חובה עלינו לעשות את המינימום, לאזן בין צרכים אמיתיים לבין חוסר החשק לשים מסיכה או הרצון לחבק חבר קרוב. חובה עלינו לשמור גם על הזקנים והחלשים, על האנשים שנמצאים בקבוצות סיכון, ולא לוותר עליהם. חובה עלינו להמנע מלפגוש אותם שלא לצורך, ואם יש צורך – ודאי וודאי שעלינו להמנע מלפגוש אנשים אחרים. חובה עלינו לשמור על ההנחיות.
חובה עלינו לדאוג שהסביבה הקרובה שלנו תהיה קצת יותר אופטימית וקצת יותר מעשית. חובה עלינו למצוא את הדרך לסייע לשכנים, למשפחה, לקהילה. חובה עלינו לפעול כדי להוציא את הסובבים אותנו מהיאוש, ולטפח את תחושת היחד.
אבל מעבר לכך, חובה לא פחות גדולה להתאמץ מעבר למינימום. חובה עלינו להתאזר בסבלנות כדי לאפשר לגורמי המקצוע למצוא פתרונות, ולשתף פעולה יחד כדי ליישם את הפתרונות האלו. חובה עלינו לדאוג שהסביבה הקרובה שלנו תהיה קצת יותר אופטימית וקצת יותר מעשית. חובה עלינו למצוא את הדרך לסייע לשכנים, למשפחה, לקהילה. חובה עלינו לפעול כדי להוציא את הסובבים אותנו מהיאוש, ולטפח את תחושת היחד. חובה עלינו לתת יד כפי יכולתינו למי שנפגעו ונפגעים במיוחד בתקופה הזו – בריאותית, כלכלית ונפשית.
רובנו לא כימאים, רופאים, חוקרים או בעלי הבנה מספקת כיצד לגרום למגיפה לחדול. אולם, יש לנו אחריות ויש לכולנו תפקיד. אחריותנו היא לתת יד בסביבה הקרובה אלינו. תפקידינו הוא לקיים חברה בתוך המציאות המורכבת הזו. עוד מוקדם להתייאש. זה יקח זמן, אבל יש לנו אורך הרוח, היצירתיות והכוח. זה לא קל, אבל עוד בקורס המדריכים הצעירים אמרו לי – "אם קשה אז תתאמץ".
ניקח נשימה עמוקה ונעשה שיהיה בסדר. אין לנו ברירה אחרת.
חג שמח.