דוד בן-גוריון (ואולי חיים ויצמן, אחד העם או מנהיג אחר, תלוי את מי שואלים) אמר פעם ש"קל יותר להוציא את היהודי מהגלות מאשר את הגלות מהיהודי". המשפט משקף את הקושי שבשינוי תפיסת המציאות של העולים בדורות הראשונים, ובאתגר הטמעת תחושת השייכות והאחריות כלפי מה שקורה במדינת ישראל הצעירה. מנהיגי התנועות הציוניות בראשית הדרך ידעו שדרושים זמן ומאמץ כדי לחנך את היהודים הנודדים לתחושת שייכות לארצם ומדינתם.
כבר ביציאת מצרים נוכחת ההבנה שקבוצת עבדים בורחים חסרה את היכולת המלאה להפוך לעם ריבוני ואחראי לגורלו. נדרשו ארבעים שנה של מסע במדבר, מעבר של דור שלם, כדי לטעת אט אט את העצמאות הדרושה לתקומה, התיישבות, הגנה ובניין עם וארץ. ההתיישבות המחודשת של עם ישראל בארצו היתה דומה מבחינות רבות, דבר שהיה ברור לראש הממשלה הראשון ולאישים רבים נוספים. יקח זמן, דור לפחות, להוציא את הגולה מהיהודים. מאז עברו 40 שנה. 50, 60 ו-70 שנה ויותר. הציטוט המוכר עולה מדי פעם באמצעי התקשורת ומזכיר לנו שהעבודה הזו עדיין לא הסתיימה.
אחד האופנים הבולטים ביותר שבה הגלותיות נוכחת במרחב הישראלי, מגיע מהחברה החרדית. מלבד חוסר התאמתו של הלבוש החרדי לאקלים המזרח תיכוני, בעיקר מלבושי החסידויות למיניהן, הוא רחוק מלהיות הסמל היהודי המסורתי שלובשיו רואים בו. החליפות הארוכות שירשו יהודי מזרח אירופה משכניהם מייצגות תרבות שהתקיימה בנקודה כרונולוגית מסוימת לפני כשלוש מאות שנים ובאזורים גיאוגרפיים מסוימים בלבד. הניסיון של זרמים חרדיים מסוימים לטעון שהם מחזיקים ביהדות אותנטית, יציבה וחסרת שינוי, מעיד על בורות במקרה הטוב. לא על שורשיות בת אלפיים שנות מעידים הקפוטה והשטריימל, כי אם על התעקשות לקפוא בנקודת זמן ומקום שאינם ארץ ישראל של היום.
אין מדובר רק בהופעה חיצונית. ניתוק מכוון זה מהזמן והמקום מתבטאים ביחס – הולך ופוחת אמנם – של זרמים חרדים רבים כלפי המדינה (במלעיל) ומוסדותיה. קצין המשטרה הוא הפריץ, את ביטוח לאומי יש לעשוק ככל הניתן והגיוס לצבא הוא גזירה. כמו שם, גם כאן יש להסתמך ולתת אמון רק בקהילה ובמי שיהדותו וליבו היהודי מובטחים וגלויים. כשציונות היא מילת גנאי, אין פלא שחלקים נרחבים בציבור החרדי מרגישים שאינם שייכים לחברה הישראלית או למדינת ישראל.
כאן חשוב לומר שאמנם רבים מטיחים בציבור החרדי האשמות על עקשנותם להשאר גלותיים, אך המאפיין הזה משותף לציבורים רבים בישראל. בדוגמה לכך נתקלתי כשצפיתי לאחרונה בהצגת היחיד "קברט ז'בוטינסקי". פנינה ברט משחקת את לאה, גננת מיתולוגית מבנימינה וסבתא לעידן. בזמן היציאה למלחמת לבנון השניה היא מגיעה לבית ראש הממשלה, אותו חינכה כגננת, כדי לדרוש ממנו לאפשר לעידן שלא לצאת למלחמה. לאה היא אישה פשוטה, בית"רית בעברה, שמסרבת לאבד את נכדה באותו אופן שאיבדה את בעלה ובנה האהובים.
ההצגה מרגשת, סוחפת וכנה. היא זועקת כאב נורא ועמוק של יותר מדי משפחות בישראל. במובן מסוים ההצגה שייכת לז'אנר יצירות אודות התפכחות רוויזיוניסטים ומעברם למחנה הנכון – על כן מציגים את לאה באופן משכנע, אנושי ומדויק כל כך – אך לא לשם מופנית הביקורת שלי. מה שחשוב לי להאיר כאן הוא התפיסה הגלותית אפילו של אשה כזו. ברוסיה דרשו מאיתנו לשתוק בשביל המפלגה, אומרת לאה. כשברחנו לאירופה עדיין דרשו מאיתנו לשתוק, ולכן באנו לארץ ישראל שלנו. היא אומרת, כאן חשבנו שסוף סוף נוכל להפסיק עם השתיקה הזו, אבל פה דרשו מאיתנו לשתוק בשביל המחתרת ובשביל המפלגה. והיא צועקת, איך שהיא צועקת, כי נמאס לה לשתוק.
כמו שאמרתי, הכאב הוא אמיתי והמיאוס הוא אמיתי ועם רגשות לא מתווכחים. אבל – ממש כפי שתאוריה מדעית היא קבילה רק אם היא ניתנת להפרכה – אם אסור להתווכח עם רגשות אזי בהכרח שרגשות לא מכריעים. הגישה שמובילה לרגשות העזים האלו אומרת הרבה. לאה, המחנכת והסבתא היקרה, עשתה בתמימותה השוואה שגויה ופסולה בין דרישת השלטונות להשתיק ולרמוס יהודים לבין דרישת המחתרת לעשות מאמץ למען מטרה ראויה. המחתרת איננה הפריץ, ומפלגת מפא"י איננה המפלגה הקומוניסטית. לאה היקרה, היהודייה הנודדת, לא מכירה בשייכותה לחברה שלמה ועדיין חושבת שהיא כפופה לשלטונות הדורסניים שונאי היהודים הפשוטים.
הבמאי והכותב גדי צדקה, שנשוי לברט, הביע רעיון דומה בשיחה שלאחר ההצגה. הוא סיפר שההשראה לכתיבת ההצגה החלה לאחר שעברו הזוג עם ילדם לבנימינה. צדקה שמע שהגננת לקחה את הילדים לסיור בבית העלמין, וכשניסה לברר איתה אם כך קרה, הגננת אמרה לו שעשתה זאת כדי "שידעו בזכות מי הם יכולים לשחק בארגז החול" – משפט שזכה להכנס להצגה מפיה של הגננת לאה. צדקה מעיד שנחרד כששמע את המשפט הזה. גם הבמאי מביע ניתוק בין חייו האישיים לסיפור גדול יותר, לאומי או אזרחי.
האם יש לחנך ילדים פעוטים על האתוס הציוני ולחשוף אותם בגיל כה מוקדם לזוועות המלחמה? זהו ויכוח לגיטימי שראוי שיתנהל במרחב הציבורי. עם זאת, בחרדתו של צדקה נשמעה גם סלידה כלפי היחס האוהד להקרבה שהציגה הגננת, סלידה שאינה קשורה לגיל הקהל השומע. מדבריו משתמע שעדיף להתייחס למציאות כאילו אין קשר בין המשחקים בארגז החול לבין הטמונים בארגז באדמה. הוא היה מעדיף להשאיר את המלחמות מחוץ לחיים, להתעלם מההקרבות ולהסתיר את קיומן. לצערי, הגישה הזו היא היתממות והפניית מבט מהעובדות הקשות, והן שהקמת מדינת ישראל דרשה הקרבה ומאמץ, ושקיומה ממשיך לדרוש אותם. ההצבעה על מלחמות ישראל כמכוערות בלבד וכמיותרות לחלוטין, הניתוק של המלחמות מההישגים הלאומיים – אלה שקרים שאם יתקבלו ברבים מסכנים את המשך קיום המפעל הציוני.
הגישה הזו שגויה, מעבר להיותה מסוכנת בהיתממותה. היא מצביעה על ניתוק בין הממסד לאנשים, בין המדינה לאזרחים, בין הפריץ ליהודים. יש אך הבדל קטן בין גישתם של צדקה וברט לבין טענות נוספות שנשמעות במרחב הציבורי בארץ. יוצאי עדות המזרח שעדיין נדפקים על ידי הממסד האשכנזי, קיבוצניקים שגנבו להם את המדינה, מפגינים שכל צרותיהם ייפתרו אם ההנהגה תתחלף, פוליטיקאים שכל התקשורת תמיד נגדם, חרדים שמגויסים בכפייה במקום ללמוד תורה ושאר הרבים והטובים שמצהירים ושונים מעל כל במה אפשרית שהמדינה מעולם לא עשתה עבורם דבר – כל אלה כולם מביעים את אותה גלותיות, אותו ניתוק מהחברה המגוונת שבה הם חיים.
אם היא קיימת, אצל ישראלים רבים תחושת השייכות נעצרת לרוב בקהילה או בשבט, שאת האינטרסים שלהם יש לקדם על חשבון כל השאר. שינוי יתרחש רק אם נציב לנגד עינינו את המשותף, נאמץ את העבר וניקח אחריות על עתידינו כאן ביחד כעם ריבון בארצו. לישראלים דרושה ישראליות, תחושת שייכות והבנה כוללת שה"מדינה" היא בעצם אני – כל אחת ואחד מאיתנו. יתכן שדרושות שנות דור ויתכן שיותר, אך למרות שזה לא קל – ניתן להוציא את הגלות מהיהודי.